פרשת בהר בחוקותי
התיקון להנהגת תלמידי ר' עקיבא
עומדים אנו בסוף ימי הספירה, מתחילים לחוש את אווירת חג השבועות הקרב ובא, זה הזמן לעצור ולהתבונן רגע מה אנו לוקחים מימי ספירת העומר.
דבר ידוע הוא מפי ספרים ומפי סופרים, כי ימי הספירה הם הזמן המתאים לתיקון המידות. אך נדמה כי בנושא זה מדגישים בדרך כלל את עקירת המידות הרעות והמגונות מקרבינו, ולא שמים לב מספיק לתכלית נוספת בסוגיה זו של תיקון המידות, שגם היא מעניינה של ספירת העומר, וכדלהלן.
אחת מן הסיבות למרכזיותה של עבודת תיקון המידות בימי הספירה, היא מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בימים אלו, על 'שלא נהגו כבוד זה בזה' (יבמות סב, ב), לפיכך ימי הספירה מוקדשים לתיקון היחסים שבין אדם לחבירו.
אך סיפור זה על תלמידי רבי עקיבא אומר דרשני. הרי המדובר כאן הוא על תנאים גדולים, קדושים וטהורים, מי יכול לתאר גודל מעלתם ועצמת קדושתם, ובוודאי היו ראויים כשמם להקרא 'תלמידי רבי עקיבא', כיצד יתכן שהנהגתם בין אדם לחבירו תהי' כל-כך גרועה עד שיתחייבו כלי' רחמנא ליצלן!? ודוקא תלמידי רבי עקיבא התנא הגדול שכל חייו לימדם ש"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", כיצד דווקא הם לא נזהרו בכבוד חבריהם עד שנתחייבו כלי'!?
אלא מבואר בתורת החסידות, שכבר אמרו חז"ל: "אין דעותיהן שוות", ו"שבעים פנים לתורה", ובכתבי האריז"ל מובא שלאמתו של דבר "ששים ריבוא פנים לתורה" – כנגד ששים ריבוא נשמות ישראל, וכך גם תורתו של רבי עקיבא יכלה להתפרש בריבוי אופנים. וזהו סוד כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא, שכל תלמיד גילה צד אחד בתורת רבו בהתאם לשורש נשמתו ודרגתו היחודית [שכן לכאו' לא מובן האם תמיד היו לר' עקיבא בדיוק כ"ד אלף תלמידים? לא פחות ולא יותר!? אלא שתורת ר' עקיבא יכלה להתפרש בריבוי אופנים עד ל-כ"ד אלף אופנים, וכל תלמיד ביטא למעשה פן אחד בהבנת דברי תורתו של ר' עקיבא].
עד לכאן הכל טוב ויפה, אלא שהחסרון של תלמידי ר' עקיבא היה, שאצל כל אחד מהם היה מונח בוודאות כי דרכו שלו בהבנת דברי ר' עקיבא היא זו הנכונה, וכי חבריו המבינים אחרת הם מסלפים את דברי רבם ונוטים מן "האמת" של דברי ר' עקיבא כפי שהם מבינים אותם. וכאשר משוכנעים שהחברים מסלפים את דברי ר' עקיבא רחמנא ליצלן, אין מקום לנהוג בהם כבוד אמיתי, ובוודאי שאין מקום להנהגה של 'אחד בפה ואחד בלב' ולרכוש לחבריו כבוד מדומה.
לא זו בלבד, אלא שהיות ורבם לימדם על חשיבותה וגודל ערכה של מצוות 'אהבת ישראל' הלא אי אפשר להיות האדם שבע רצון מכך שרק הוא יודע את ה'אמת' שבתורת רבו, ושלא יהא אכפת לו חסרונם של חבריו, אלא חייבים להשתדל בכל הכח ולהוכיח גם את החבר ולהעמידו על האמת, שגם הוא יבין את תורת ר' עקיבא לאשורו ולבוריו. וכיון שחבריהם גם הם היו משוכנעים בצדקת דרכם, הרי שלא רצו לקבל את ה"אמת" של דברי רבם אותו ניסו ללמדם ומכאן נוצר מצב של "מלחמתה של תורה" באופן קיצוני ביותר, עד ש"לא נהגו כבוד זה בזה" כיאה לתלמידי ר' עקיבא.
החטא של התלמידים למעשה היה, שהיה חסר אצלם ה"ביטול" המביא להכרה שה"אמת" של תורת רבם-ר' עקיבא- אינה נמדדת לפי כלי שכלו של התלמיד. כאשר האדם משיל מעליו את תחושת הישות העצמית –ואף שהיא ישות שכולה קדושה וטהרה- רק אז יכול להכיר באמת לאמיתה, כי תורת רבו מכילה את ריבוי האופנים והפירושים, שכולם אמיתיים הם ונעוצים ב"אמת" של תורת ר' עקיבא.
המסקנה הנובעת מכך היא פשוטה למדי: התיקון להנהגה זו של תלמידי ר' עקיבא היא לא רק בעקירת מידות רעות ומגונות מקרבינו, שכן תלמידי ר' עקיבא לא היו נגועים בכך לכאו', כל מהותם היתה מסירות לקדושה, ולקיום התורה והמצוות. אלא שהם חטאו בין אדם לחבירו בעניינים הנראים שהם "לשם שמים" ומלובשים באיצטלא של "יראת שמים", כאשר האדם משוכנע שלא כבוד עצמו הוא דורש כי אם 'כבוד שמים', לקנא קנאת ה'.
עלינו לזכור, כי מצד אחד צריך שתהא לאדם דרך ברורה בעבודת ה', ולא לקחת מכל אחד רק מה שנוח. אבל מאידך, עלינו לשנן תמיד שהדבקות בדרכינו זו לא יכולה להוות הצדקה לזלזול וחוסר כבוד ח"ו כלפי חברינו שדרכם שונה מדרכינו. כל עוד שגם הם עובדי ה' וממשיכים את מסורת אבותינו ורבותיהם, עלינו לכבדם אף אם לא עושים זאת בדיוק בסגנון שנראה לנו.
ובקבלה זו נגיע בע"ה למתן תורה-חג השבועות, ונעמוד כאיש אחד בלב אחד, עד שנזכה לבוא ל"אותו הזמן" ש"לא יהי' שם כו' לא קנאה ולא שנאה ותחרות.. ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, שנאמר "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך
הרב ברוך ציקואשוילי הי"ו מירושלים
