פרשת תזריע מצורע
אביא כאן אחד מחידושי בספרי "תורת מאיר" על התורה (שחלק ממנו זכיתי כבר להדפיס, ה' יזכני להוציאו לאור בשלימותו):
בפרשתנו כתוב, שלאחר שנתרפא המצורע מצרעתו, הוא צריך להקריב קרבנות מסויימים כדי להשלים את תהליך טהרתו. וכך כתוב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן". את אלה מביא המצורע הנטהר למשכן או למקדש. ואז כתוב הפסוק הבא (ויקרא יד, יא):
"וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
ומהי הכוונה שצריך להעמיד את המצורע וקרבנותיו "לפני ה' פתח אהל מועד"? הרי המצורע עדיין לא סיים את תהליך טהרתו, וכיצד יכול הוא בכלל להכנס לעזרה? על זה עונה רש"י בשם חז"ל: "לפני ה'" – בשער נִקָּנוֹר, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים. עד כאן.
לעזרה (שהיא החצר של בית המקדש) היו כמה כניסות, אך הכניסה המרכזית היתה מכיוון מזרח, שם היה פתח גדול, ובו שני שערים. בבית שני נקראו שערים אלו "שערי נקנור". המצורע הנטהר היה צריך לעמוד בחלל הפתח, ששם מותר לו לעמוד, והקרבנות שהביא הועמדו בתוך העזרה, סמוך לשער.
ומצאתי בסייעתא דשמיא רמז נפלא בפסוק לכך, שבבית שני מעמידים את האיש המִטַּהֵר בשער נקנור, וכמו שכתב רש"י בשם הגמרא: המלים "את האיש המִטַּהֵר" (976) בגימטריא בדיוק שער נקנור (976). רמז כאן הכתוב, שבבית שני (לאחר כ-960 שנה מאז דיבר ה' אל משה)יעמיד הכהן את המצורע ביום טהרתו בשער נקנור.
וכיון שנרמזו שערי נקנור בפסוק זה, נראה לי עוד, שנרמז כאן ענין שערי נקנור, כדלקמן, שהרי אמרו חז"ל: "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" – פירוש: אין דבר שאינו רמוז בתורה.
ובכן כתוב במשנה במסכת יומא (בגמרא לז, א): נִקָּנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתָן לְשֶׁבַח.
ובגמרא יומא (לח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַהנִּסִּים נַעֲשׂוּ לְדַלְתוֹתָיו? אָמְרוּ: כְּשֶׁהָלַךְ נִקָנוֹר לְהָבִיא דְּלָתוֹת מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, בַּחֲזִירָתו עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטַבְּעוֹ. נָטְלוּ אַחַת מֵהֶן, וְהִטִּילוּהָ לַיָּם, וַעֲדַיִן לֹא נָחהַ יָּם מִזַּעְפּוֹ. בִּקְּשׁוּ לְהַטִּיל אֶת חֲבֶרְתָּהּ, עָמַד הוּא וּכְרָכָהּ, אָמַר לָהֶם: הַטִּילוּנִי עִמָּהּ! מִיָּד נָחהַ יָּם מִזַּעְפּוֹ. וְהָיָה מִצְטַעֵר עַל חֲבֶרְתָּהּ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִנְמָלָהּ שֶׁל עַכּוֹ, הָיְתָה מְבַצְבֶּצֶת וְיוֹצְאָה מִתַּחַת דָּפְנֵי הַסְּפִינָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּרִיָּה שֶׁבַּיָּם בְּלָעֲתָהּ, וְהֱקִי אָתָהּ לַיַּבָּשָׁה. וְעָלֶיהָ אָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים א, יז): "קוֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים" – אַל תִּקְרֵי "בְּרוֹתִים" אֶלָּא "בְּרִית יַם". לְפִיכָךְ כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ נִשְׁתַּנּוּ לִהְיוֹת שֶׁל זָהָב, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי נִקָנוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים וכו'. עד כאן.
ופירוש הדברים הוא, שכאשר עלו בני ישראל מהגולה לבנות את בית שני, לא היו עשירים, ולכן לא עשו את השערים של כל הפתחים של בית המקדש מזהב, אלא ממתכת אחרת. כאשר העשירו אחר כך, שינו אותם להיות של זהב, חוץ משערי נקנור, שהיו של נחשת, מפני שנעשו בו נסים, ולכן השאירו אותם כך (וכך כתוב במשנה מסכת תמיד (ב, ג)).
ועל פי הדברים האלה, נראה לרמוז הדבר בפסוקנו, שהחליטו הכהנים וראשי הסנהדרין שלא לשנות את שערי נקנור לשערים מזהב: "והעמיד הכהן המטהר" – אלו הכהנים וראשי הסנהדראות, שהחליטו שלא לשנות את שערי נקנור לשל זהב, אלא להשאירם ולהעמידם במקומם, ולכן "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר" – הוא נקנור, "ואותם" – אלו השערים שהביא, "לפני ה' פתח אהל מועד" ששם מקומם.
ומזה נלמד אנחנו, שכאשר אדם עושה מצוה בלב טהור, ומוסר נפשו על המצוה הזאת שתהיה כתקנה, כמו שנקנור מסר נפש כדי לזכות להביא את השערים לבית המקדש (מאלכסנדריה של מצרים), אזי מצוה זו חביבה לפני הקב"ה ביותר, ועומדת מצוה זו לפניו תמיד לזכרון.
וגם נלמד מזה, שאם אדם מתחיל לעשות איזה דבר של מצוה, ורואה שיש עיכובים – שלא יימנע מלהתאמץ לקיים את המצוה עד הסוף, ולא למהר ולהרים ידיים באמירת "ניסיתי, ולא הלך", אלא יעשה מאמץ נוסף, ואז יפתח לו ה' את הדרך, ויצליח בדבר המצוה שחפץ לעשות, כמו שנקנור לא ויתר על השערים למרות שהועמד בניסיון קשה. הוא לא ויתר, ואז לא רק שנרגעה הסופה בים, וניצל השער השני, אלא גם סייע לו הקב"ה בדרך נס, וניצל גם השער הראשון.
ה' יהיה בעזרנו, שנצליח לעבוד אותו בלבב שלם ובנפש חפצה, מתוך בריאות שמחה ושלוה. שבת שלום.
הרב מאיר מושיאשווילי
