מטות מסעי
"למה נכתבו המסעות הללו?", שואל רש"י על פירוט המסעות בפרשת מסעי, ומציע שני הסברים: א) "להודיע חסדיו של מקום", שרוב המסעות התרכזו בשנה הראשונה לצאתם ממצרים, ואילו בהמשך ארבעים השנים לא חוו טלטלות רבות. ב) משל למלך שהוביל את בנו החולה לריפוי במקום רחוק, ובדרכם לשוב הצביע על נקודות ציון שבדרך והזכיר לבנו את תלאות המסע שהתרחשו בהן. הפרשנות הנרחבת של רש"י לדברים מתרצת שאלה גדולה. בני ישראל עומדים עכשיו בשלהי שנת הארבעים, בקצה הדרך, על סף הכניסה לארץ ישראל; מה הטעם להזכיר להם את ארבעים שנות הנדודים, שהן תוצאת חטא המרגלים? וכי ברגע חגיגי ומרגש כל-כך זה הזמן לצער את ישראל?
אלא שהאווירה החגיגית נעכרה בעקבות המסופר בסוף פרשת מטות, על בני גד ובני ראובן שביקשו להישאר בעבר הירדן. משה כעס עליהם באומרו: "כה עשו אבותיכם… ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה". רק לאחר שהמבקשים התנדבו להיות חיל החלוץ במערכה על כיבוש הארץ, ניאות משה לבקשתם. בעקבות הדברים החלו בני ישראל לחשוש שבקשתם של בני גד וראובן תעורר ענישה לכל בני ישראל, ותתחדש הגזֵרה להישאר במדבר עוד שנים. ואף שסוף-סוף הושגה הסכמה בינם ובין משה, אין ודאות שאכן בני גד ובני ראובן יעמדו בדיבורם.
לכן ראה משה צורך להרגיע את העם באומרו "אלה מסעי", כדי "להודיע חסדיו של מקום". הקב"ה, אמר משה, גומל חסדים, שכן אפילו כאשר גזר להיטלטל במסע במדבר, "לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה שהרי… כל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות", כדברי רש"י. מכאן שאפילו בשעת הגזֵרה, שהיא מידת הדין, עירב הקב"ה גם את חסדיו והקל על בני ישראל ככל האפשר את ההישארות במדבר.
מוסיף על כך הפירוש השני, שלא זו בלבד שעל בני הדור שנכנסים לארץ לא חלה הגזֵרה שנגזרה על אבותיהם, אלא גם דור יוצאי מצרים, שנענשו בנדודים במדבר, זוכים ליחס של חסד ורחמים מהקב"ה, וכלשון המדרש: "כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך". אלה דברים שנאמרים בדרך חזרה, כשבן המלך נרפא מהמחלה, להורות שעכשיו מדובר במציאות חיובית. בשלב הזה בני ישראל הם בדוגמת בן המלך החולה שכבר נרפא מהמחלה, והזכרת המסעות שעברו מבטאת חביבות וזיכרון של חוויות שהיו בעבר, ועכשיו כבר אין צורך בהן, אלא העם עומד מוכן להיכנס לארץ ישראל.
(תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
