פרשת דברים
תשעה באב – כוחה של תפילה
הנביא ישעיהו מוכיח את עם ישראל באומרו: "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיה א ג).
בתלמוד ירושלמי מסופר על חסיד אחד בשם רבי יוחנן שהיה לו שור שאיתו עבד כל ששת ימי המעשה וביום שבת קודש שבת ממלאכה כפי שציוותה עלינו התורה למען ינוח שורך "ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה… ושורך" (דברים ה יד), התהפך עליו הגלגל ונהיה עני ומכר את שורו לגוי, כשהגיע יום שבת קודש שבת השור ממלאכה כפי שנהג בבית החסיד, הגוי שלא ידע מכך אילץ את השור לעבוד והשור התעקש ולא רצה לחרוש ביום השבת, הגוי הכה את השור מכות נמרצות ועל אף מכותיו הנמרצות התעקש השור ולא היה מוכן לזוז ממקומו. בראותו כך בא הגוי אל החסיד בטענה של מקח טעות שור עובד קניתי ולא שור שובת.
ניגש החסיד אל השור ולחש באזנו: דע לך! שאינך עוד ברשותי אלא נתון אתה ברשותו של גוי ומעתה עליך לעבוד בשבת כי היהודי מצוה על שביתת בהמתו בשבת ואילו הגוי אינו מצווה. מיד קם השור מרבצו לחרוש בשדה. בראות הגוי פלא זה שאל את היהודי: מה לחשת לשור באזנו? ענה היהודי: אמרתי לו שמכרתי אותו לגוי שאינו מצווה על שביתת בהמתו. כיון שראה הגוי כך הלך ונתגייר ולמד תורה עד שנקרא רבי וקראו לו רבי יוחנן בן תורתא (מדרש עשרת הדברות).
כמו כן מסופר בגמרא על חמורו של רבי פינחס בן יאיר שסירב לאכול מן השעורים מכיוון שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות (חולין ז.).
כל זה מרומז בפסוק: "ידע שור קנהו" – יש שור היודע את קונהו- בעליו, כגון אותו שור של אותו חסיד שלא רצה לעבוד בשבת. "וחמור אבוס בעליו" – יש חמור היודע את אבוס בעליו וממאן לאכול תבואה שלא הופרש ממנה מעשר כגון חמורו של רבי פינחס בן יאיר.
ועל זה מוכיחם הנביא באומרו: "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו" (א ג), ואילו אתם עמי הגעתם לשפל המדרגה אפילו מן השור והחמור "ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (צווארי שלל).
כשם שהשור אין לו דאגות מניין יהיה לו אוכל ומזון בכל יום, כי הוא יודע שיש לו בעל הבית שקנה אותו והוא ידאג לכל מחסורו, וכן החמור יודע שאם האבוס שלו יתרוקן מהקש והתבן אין לו מה לדאוג כי האבוס לא ממלא את עצמו והאוכל שלו לא מגיע מהאבוס אלא מבעל הבית והוא זה שידאג לו.
"עמי לא ידע ישראל לא התבונן" עם ישראל שכחו את הצורך שלהם להאמין בה' ולהתפלל אליו שיושיע אותם.
מכאן למדים שאם עם ישראל היו מתפללים לה' היו יכולים למנוע את החורבן, אילו היו חשים שהם תלויים בו ומבקשים רחמים, כוחה של התפילה יכול לבטל כל הגזירות הקשות ביותר.
המדרש מביא שנבוכדנצר מלך בבל ציווה את נבוזרדן ואמר לו: דע לך, כי אם עם ישראל יבכו ויחזרו בתשובה, יענה להם אלוהיהם וינחם על הרעה, ואז נחזור בבושת פנים. לכן אני מצוה עליך שיהיו עיניך פקוחות עליהם, ולא תיתן להם לבכות ולא להתפלל! ואם תראה אחד מהם מתעכב, תחתוך אותו לחתיכות, כדי שיראו כולם ויפחדו. כך ילכו ללא הפוגה ולא יעצרו מללכת עד שיעברו את גבולות ארץ ישראל ויגיעו לנהר פרת, רק אז תיתן להם לנוח, כי מכאן ואילך כבר החזיר הקב"ה פניו מהם, ולא יחזיר אותם לארצם.
כך הלכו הגולים ללא הפוגה וללא מנוחה, אפילו בלי אפשרות לבכות. רק כאשר הגיעה שיירת הגולים אל נהר פרת, ניתנה להם אפשרות לעשות הפוגה ואף לבכות, כמו שנאמר: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינו" (תהלים קלז, א). פנה נבוזרדן ואמר לירמיהו הנביא: האם רוצה אתה לבוא עימי לבבל? חשב ירמיהו בליבו: אם אני הולך לבבל, אין מנחם לגלות הנשארת בארץ ישראל, לכן מוטב שאחזור לארץ ישראל. נשאו הגולים את עיניהם וראו את ירמיהו עוזב אותם ופונה לדרכו. געו כולם בבכייה בקול רם ואמרו: אבינו ירמיהו מניחנו ועוזב אותנו. ענה ירמיהו ואמר להם: אני מעיד שמים וארץ, אילו הייתם בוכים בכיה אחת בעודכם בציון, לא הייתם גולים!
פנה נבוכדנצר ואמר ללויים שהיו בין הגולים: מה אתם יושבים ובוכים? הכינו את עצמכם, ועד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת אלילים בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלוהיכם בבית המקדש! התחילו מסתכלים אלו באלו, ואמרו אחד לשני: לא די לנו שהחרבנו את בית המקדש, אלא עכשיו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה (נבוכדנצר היה אדם נמוך קומה) ולפני עבודת אלילים?!
מיד החליטו כל הלויים החלטה נחושה, שהם לא ינגנו לפני הרשע הזה. מה עשו? נתנו בהונות ידיהם לתוך פיהם וקיצצו אותם. כשתבע מהם נבוכדנצר שינגנו לו, הראו לו את ידיהם מקוטעות אצבעות ואמרו לו: "איך נשיר את שיר ה'"?! – כשהיינו קשורים בדרך בשלשלות ברזל נקטעו אצבעותינו!
ידע נבוכדנצר שהם מהתלים בו, כעס מאוד והפיל מישראל תילי תלים של הרוגים, אף על פי כן הייתה להם שמחה על כך שלא אמרו שירה לפני עבודת אלילים, שנאמר: "וְתוֹלָלֵינוּ [מלשון תילי תלים] שִׂמְחָה".
באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל ואמר להם: אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם, אף אני אשיב אתכם לחזות בשוב ה' לציון, ולראות בבניין בית המקדש השני.
נשבעה כנסת ישראל ואמרה: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל ראשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז). מני אז ועד היום, במשך למעלה מ-2400 שנים, כנסת ישראל נאמנה לשבועתה זו, ולא עבר יום שלא העלתה כנסת ישראל את זכרה של ירושלים.
הרב אבישי בטשוילי הי"ו
רב קהילת כרמים – ראשון לציון
