פרשת קרח
תאות המחלוקת
איתא בתנד"א (רבה פי"ח) "ויודעין דתן ואבירם הרשעים, במשה ואהרן שכשרין הן, ובני העולם הבא הן, ועמדו עליהן להרגן בלשונן". ולומדים, שהמדבר "סימן", שהוא רשע. ויודע ששקר ענה. ועוד, שלשונו חץ שחוט להרוג. וכל בר דעת יבין זאת לבד, דע' בשפתי כהן בפרשה, "ואון בן פלת, לא נזכר, ואמרו במדב"ר (יח, כ) און אשתו הצילתו. וישב באנינות כל ימיו, אף שהיה לו לשמוח שלא מת, לפי שהעיז פניו, וקם לפני משה. אבל מצאתי כתוב, שישב באנינות, לפי שבאה לו ההצלה על ידי אשתו, ולא ע"י עצמו, שיעשה תשובה. (א"ה, ע' סוכה לח. ותוס'). ע"כ. [וראיתי משפט: לכלכת? לא נורא, אתה לא מלאך. לא ניקת? אתה לא בן אדם]. ולפי מאי דחזינן, כמה הלשון המלוכלכת, רעה בעיני אדוניה, יובן מה שכתב בשבט מוסר (פל"ז), שביום מחלוקת קרח, לא ירד המן, אע"פ שבעגל ירד. "ותדע כמה קשה המחלוקת לפני הקב"ה, שבעגל שהיו בשלום, לא נפסק המן, עד שהקריבו ממנה לפני העגל. ובמחלוקת קורח, לא ירד באותו יום". (אמנם בדרושים ממהר"ם שיף שלהי חולין, ס"ל שירד המן). ועד כדי כך מבלבלת, אפי' למי שהוא בעל רוה"ק גדולה, שמצליח לראות עד דורו של שמואל, ומנושאי הארון (במדב"ר שם). וגדול מכל הלוים, כמ"ש בזוהר (ויקרא מ"ט:), "אמר רבי יצחק, גדול מכל הלוים היה קרח, שעשה אותו ה' למטה, כמו שלמעלה, וקרא לו קרח וכו'. וכשראה קורח את ראשו בלי שער, וראה שאהרן מתקשט בקישוטי מלכים, הזדלזל בעיניו, וקנא לאהרן (א"ה, יש להאריך בכך, ואכמ"ל). אמר לו הקב"ה: אני עשיתי אותך כמו שלמעלה, לא רצית לעלות, רד למטה – "וירדו חיים שאולה". מהו השאול גיהנם, ששם צווחים הרשעים, ואין מי שמרחם עליהם. ועתידים לחיות ולעלות, כשיעורר הקב"ה לעמו. ולהחיותם, שכתוב (בשמואל דייקא א, ב) ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל". ע"כ. ולא עוד אלא, שעשה דרשות שלימות, מדוע הוא אמור להיות בראש (כעין סנה' קב.), פוק חזי מה כתוב במדרש: "וא"ת מה עלה בדעת קרח להשתרר על הקהל, ולקפוץ בראש, י"ל, שהשגיח קורח והביט כי היה בן יצהר, ולשון יצהר שמן, פי', והשמן ראש מכל המשקין, שטיפת שמן באחד מכל המשקין, לעולם יצוף השמן. אמר בלבו קרח, מזלי ושמי עולה על גביהן, ובשביל כך נכנס בתגר, ויהבל אחרי ההבל, וינידוהו מתבל". ויותר מזה, ע' בצדקת הצדיק (אות סה), שהעדיפו למסור נפשם, אם אין מצבם כמו בגאולה, שכל העדה כולם קדושים. ובזה תירץ קושיית הרמב"ן, מדוע על כל העדה תקצוף, אם לא חטאו, טוביה חטא, וזיגוד מנגיד? ויישב, לפי שהם היו בדבר זה גדולים, בענין מסירת נפש, לכך הוצרכו להבדל, לבל ילקו עמהם. והוסיף, שמשה ואהרן לאחר שראו זאת, רצו אף הם ללכת בדרכם, ומשום כך נפלו על פניהם. ע"ש.
וכעי"ז ר' יהושע מאוסטרובצא בתפארת אבות (עמ' רלג), על הרמז "צדיק כתמר יפרח", שסופי תיבותיו קרח (שאגב הראשון שיצא מפיו הוא הרוקח, ולא האריז"ל שבא אחריו) שאין הכוונה שאז יגיע לתיקונו, אלא שכל הנהגתו היתה שייכת לסוף, היינו ששייכת לעוה"ב. וכעי"ז כתוב בלקוטי תורה (קרח נד, ב) שקרח רצה לרומם ללוים מעל הכהנים, כיוון שהיה פיקח, וראה שכך יהיה בעתיד אחרי ביאת המשיח – שאז אכן נשמות הלוויים יהיו גבוהות, יותר מהכהנים. וטעה בהקדמת המאוחר – כי מעלת נשמות הלוויים, יכולה להתגלות רק בעתיד, ואילו בעוה"ז, צריכים הכהנים להיות נעלים יותר. ע"כ. וחידושי הרי"ם בליקוטי יהודה כתב, שאם לא המחלוקת, היה קרח "לוי גדול", ותרומת מעשר היתה עוברת מהכהנים אליו וכו'. וגם הרבי מקוצק (אמת ואמונה אות תקטו) אמר, שאם משה רבינו התייחס בכלל לטענה: "ובקשתם גם כהונה", הרי זה עדות שאי אפשר להזימה, להבין מעט מזעיר באיזה דרגא עמד קורח. ע"כ. ומעידים רבים בשם רבי יעקב יצחק הורביץ (החוזה מלובלין), דמרגלא בפומיה, "הסבא הקדוש קורח". ואכן, עוד פלפולים שלימים עברו במוחו על כל מהלכיו, שעל: "זאת עשו, קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו", כתב רע"ב עה"ת: "שקרח טעה ותלה שינצל, ולא פחד מהקטורת, אעפ"י שסם המות הוא, כדפי' לעיל, שבו נשרפו נדב ואביהוא. שמאחר שלמחתות יש בית יד, סבר שלא תדלג הקטורת על פניו, לשורפו, כי פניו היו רחוקים מן האש, ולא יכוה. ואעפ"י שנדב ואביהוא גם לקחו מחתות, אולי חשב קרח שנשרפו בעוונם שהורו הלכה בפני רבן, או שנכנסו שתויי יין, ולא מחמת הקטורת. אבל הוא חשב להיות ראוי לעבודת הקטורת, והכהונה, מפני השלשלת הגדולה העתידה לצאת ממנו. ע"כ. ומכל האיגרא רמא שהתבארה עד כה, נפל ונקרא רשע, שמרד בקב"ה (רש"י סנה' נב:). עד שגרר 250 ראשי סנהדראות (סנה' קי.), שבתוכם י"ב נשיאים, שנקראו עם ה' (יז, ו). ואף גם זאת, שהיו בקיאים בשם המפורש (וע' קידושין עא. למי מוסרים אותו), כמו שכתב בדרשות הר"י אבן שועיב: "אנשי שם, שיצא להם שם בכל, ונתפרסמו. ובמדרש, שהיו בקיאים בשם המפורש, ועל זה "נתיירא" משה, והוצרך להתפלל: אל תפן אל מנחתם, אפי' שיזכירו השם ההוא. ע"כ. שבתחילה התפתו לקבל שוחד (רש"י סנה' נב:), ואח"כ התדרדרו יותר (כשבת קה: וסוכה נב.), שברכו ברכה לבטלה, וכמו שכתב בבית אלוקים למבי"ט (שער היסודות פס"א) וז"ל: "והמאתים וחמשים איש נשיאי עדה קריאי מועד וגו', שנתעטפו בטליתות שכולן תכלת, ברכו והיתה ברכה לבטלה, שלא הטילו בהם ציצית, שהיו אומרים, שאינם חייבים הטליתות שכולם תכלת". ואף "בקשו לסקלו" למשה רבינו, ובכך, הגדישו לסאת עוונם. אכן, עונשם ידוע. וראה גם, בסדר הדורות (ב' אלפים תתקס"ב), שהביא, וזת"ד: "אליהו לקח רוח נדב (השמטות נוף עץ חיים). שפרי אליהו הם דתן ואבירם, שנתחלל ה' על ידם, ונתקנו פה. ואבירם היה חלק הפר שבא לנביאי הבעל, לפי שהיה יותר אביר לב, בענין המחלוקת". ונראה גבורתו של משה רבינו, שיכל להורגם ברגע כממריה, כמ"ש בתפארת יהונתן להגר"י אייבשיץ, וז"ל: "נראה לפרש, דאיתא בגמ', כ"מ שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, ומשה רצה בתיקונם, אולי יתחרטו ויעשו תשובה, ואילו היה נותן בהם עיניו, היה מכלה בהם, ולכך ויפול על פניו". ע"כ. וע' בעה"ט בשמות (ז, יב) שבלע מטה אהרון, לכל מטות ישראל, אחרי בליעת קורח וכו'. ועם כל מה שעשו נגדו, עדיין נשאר בתוקף ענוותנותו מולם, כמ"ש המשך חכמה, וז"ל: "ולא הרעותי את אחד מהם. יתכן, כי המשתבחים בענוה – וענוותנותם היא פחותה – מקרבים ומכניעים עצמם, למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו, ומחבקים ומנשקים אותם. אבל מי שהוא בערכם, או ערך יותר גבוה, אשר יתכן לטעות כי ההכנעה אינו מצד הענוה, רק מצד הצדק והנימוס, שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בעורמתו ומתכבד בקלונם. לא כן אדוננו משה – הוא היה עניו אמיתי! ולא קינא למתנבאים במחנה, והתפלל, כי יאציל ה' על הזקנים רוח נבואה (במדבר יא). וזה שאמר "ולא הרעותי את אחד מהם". כי משקל "אחד" נאמר על הרוב, על המיוחד וגדול שבהם, וכמו שכתוב (בראשית כו, י ורש"י) "כמעט שכב אחד העם". שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם, אדרבא, הוסיף על מעלתם וכבודם – בינה זאת". ע"כ. ודבריו קילורין לעין (ויק"ר יב, ג), סנדלבון (סנה' נט:) בהגדרת הענווה המזוקקת.
שבת שלום. גבריאל מנחם בן ר' יוסף מוזגרשוילי, בית שאן.
