פרשת 'תצוה'
בסוף הפרשה מצוה התורה "ועשית מזבח מקטר קטורת" וכו' "וצפית אותו זהב טהור" וכו' וזהו הנקרא מזבח הזהב שעליו מקטירים את הקטורת, ובסיום פרשת תרומה מצווה התורה על עשיית מזבח הנחושת וכאמור [כז-א] "ועשית את המזבח עצי שטים" וכו', "וצפית אותו נחשת" וכו', וזהו הנקרא מזבח הנחושת ועליו היו מקריבים קרבנות וזורקים את הדם של הקרבנות.
המשנה בסוף מס' חגיגה [כו:] אומרת כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהם כקרקע דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מפני שהם מצופים עכ"ל המשנה. פירוש, שהיות וברגל היו מגיעים כל עם ישראל למקדש ובתוכם היו גם עמי הארץ שלא יודעים דיני טומאה וטהרה וחוששים שמא נגעו בכלי המקדש וטמאום ולכן אחרי החגים כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת שאינם טעונים טבילה ובטעם הדבר נחלקו ר"א וחכמים שלדעת ר"א מזבח הזהב ומזבח הנחושת הרי הם כקרקע [ובגמ' מובאים הוכחות שאכן המזבח נקרא קרקע] וידוע שקרקע אינו מקבל טומאה. וחכמים חולקים על ר"א וסוברים [לפי ההסבר השני בגמרא שם] שנכון שהמזבח אינו מקבל טומאה אבל הסיבה לכך היא מפני שהמזבח מצופה, שבפנים עשוי מעצי שטים ורק מבחוץ הם מצופים מזהב ומנחושת וצפויים בטל לגביהם וממילא הם עשויים מעץ שעשוי לנחת ואינם מקבלים טומאה.
מ"מ הרבי מלובביץ מסביר את ענין המשנה הנ"ל כך, כל אדם במעמדו ובמצבו הוא בבחינת מקדש שבו שורה השכינה והאמור בפ' תרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ז"א כל יהודי מצווה להפוך את גופו וביתו למקום משכן להקב"ה שהשכינה תשרה בו כמו שבבית המקדש נמצאים בו כלים שונים כך גם אצל כל אדם ישנם עניינים שונים, כגון: שכל,רגש ,וכדו'. בשכל ורגש עלול לפעמים להתערב אצל האדם פניה צדדית של חולין מחשבה שאינה קדושה וגם ייתכן שיתערב דבר בלתי טהור, דבר הקשור בעבירה ח"ו.
ז"א היפך רצון ה' יתברך היפך התורה והמצוות וביתר ביאור, כאשר נטמא אחד מכלי האדם שכל או מחשבה או כח אחר, יש למצוא דרכים איך לטהרו שישוב להיות כלי של המקדש, שהרי הקב"ה מקדש כל אדם מישראל וכל איש ואשה צריכים להיות טהורים בכליהם.
ז"א בשכלם וברגשותיהם, בני האדם נחלקים בגשמיות או ברוחניות לעשירים ועניים, את העשיר מתארים כמי שאצלו הכל זהב, ואת העני כמי שמטבעותיו נחושת, ואכן אצל כולם בין עניים ובין עשירים, לעולם קיימת אצלהם בשלימות נקודת היהדות, שזהו הרצון לקיים את רצון הקב"ה, וכפי שהיה מתבטא הרבי הריי"ץ, "יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות מנותק מאלוקות ודבר זה נקרא בשם מזבח שפירושו זביחה[שחיטה] והבאת קרבן לה' יתברך ".
ומבאר הרבי שהן אותם יהודים שהם בבחינת מזבח הזהב עשירים והן אלו שהם בבחינת מזבח הנחושת עניים, כאשר הם נזכרים שהם בחינת מזבח ז"א שהרצון הפנימי והאמיתי שלהם הוא לזבוח את היצר הרע ולקיים את רצון הקב"ה אז הדין הוא שאינם מקבלים טומאה והטעם מפני שהם כקרקע, וכשם שהקרקע הכל דורכים עליה [וכנוסח התפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה"] כך אין להם רצון עצמי אלא רק הרצון שגילה לנו הי"ת בתורה הקדושה וזהו שיטתו של רבי אליעזר בן הורקנוס שמצד אחד היה שקול כנגד כל חכמי ישראל [אבות ב-ט], ובכל זאת לא תפס כל מקום בעיני עצמו, וכפי שמובא בג' [סוכה כז:] שמעולם לא אמר דבר מה שלא שמע מרבותיו, וזה מה שלימד גם לתלמידו שיחד עם השכל העצום בא התבטלות מוחלטת לרבותיו ולתורתנו הקדושה, וחכמים סוברים שאכן ליהודים דרך זו מתאימה.
אך לגבי כולם דרך זו קיצונית, כי קורה לפעמים שאדם נכשל ח"ו ובמיוחד מצוי הדבר במי שהוא בבחינת "מזבח הזהב" ששקוע לעתים תכופות בענייני העולם עד שמביא אותו לידי כך משלעת עתה לא מקיים את רצון הי"ת, וכן העניים שהם בבחינת מזבח הנחושת מתוך שהשגת הממון עולה להם בקושי רב עלולים גם הם לעבור לפעמים על רצון הי"ת, ובכל זאת, אין נקודת היהדות [המזבח] מקבלת טומאה מפני שהם מצופם ז"א שגם הזהב של העשיר והנחושת של העני אינם אלא כיסוי מבחוץ אבל בתוכם הוא טהור ואינו יכול לקבל טומאה ועד כדי כך שהחיצוניות בטלה לפנימיות, ובסופו של דבר וודאי יעשה תשובה ויגיע אל האמת שחיי היהודי וקיומו היא רק עצמאות והדרך אליה הוא בלמוד התורה וקיום המצוות והם גם הכלים לברכות בגשמיות וברוחניות שהבטיח הקב"ה בתורה "אם בחקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ונתתי גשמכם בעיתם" אמן.
הרב יצחק מוזגרשוילי שליט"א רב שכונת שרת ורמט וביהכ"ס תפארת אהרון בלוד.
