פרשת אחרי מות
בתחילת פרשתנו הקב"ה מצווה את משה להזהיר את אחיו אהרן מכניסה אסורה לקודש הקודשים "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש . . ולא ימות". אבל התורה מקדימה שציווי זה נאמר "אחרי מות שני בני אהרן".
מה הקשר בין מותם של נדב ואביהוא לאיסור הכניסה לקודש הקודשים?
רש"י מביא בשם רבי אלעזר בן עזריה:
משל לחולה שהוזהר על ידי הרופא "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב". ולאחריו הגיע רופא שני ומזהיר את החולה: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב (מקום שהוא לח ורטוב), שלא תמות כדרך שמת פלוני". אזהרת הרופא השני יעילה יותר לחולה, כי היא ממחישה לחולה את הסכנה אם חלילה יבחר להפר את הוראות הרופא.
הסיבה לכך שדוקא בציווי זה אהרן היה זקוק להמחשה של הסכנה מוסברת מהמשל שהזכרנו. חולה הסובל מחום גבוה, משתוקק להוריד את החום על ידי שישתה מים צוננים וישכב במקום קריר. אילו היה החולה מוזהר באזהרה רגילה יתכן שלא תהיה יעילות לאזהרה כזו כי אין בכוח האזהרה לגבור על תשוקת החולה להורדת חומו. אך דוקא אזהרה שמגיעה עם המחשה לסכנה שבדבר בכוחה לגבור על תשוקת החולה ותמנע ממנו לסכן את בריאותו.
הוא הדבר בנוגע לאהרן הכהן, שהיתה בו תשוקה עצומה להידבק ולהתקרב לקב"ה ותשוקה זו היא שגרמה לו להיכנס לקודש הקודשים. והיה חשש שלמרות הציווי "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", לא יתאפק אהרן מלהיכנס לקודש הקודשים. לכן התורה מזכירה את מות בניו נדב ואביהוא "בקרבתם לפני ה'", כדי להמחיש ולתת ביטוי לגודל הסכנה בכניסה פנימה לקודש הקודשים.
כידוע התורה היא מלשון 'הוראה' וכמו בכל סיפור, גם בסיפור זה יש הוראות לכל יהודי:
על היהודי לאמץ את התשוקה הגדולה של אהרן ובניו לאלוקות, למרות שעיקר העבודה של האדם הנדרשת ממנו היא להיות בעולם הזה ולעשות ממנו 'דירה' לקב"ה, אבל רצונו של האדם להיות בעולם הזה ולפעול בו ולא לשאוף להידבק למעלה צריך להיות בבחינת "על כורחך אתה חי".
התשוקה האישית של האדם צריכה להיות בדיוק להיפך – לצאת ממגבלות העולם ולהידבק בה', כמו נר הדולק כל הזמן חפצו ותשוקתו לעלות למעלה, כך האדם "נר ה' נשמת אדם" חפץ כל הזמן לעלות ולהידבק בקדושה ובאלוקות. ואם קורה בפועל שהוא נמנע מלמלא את תשוקתו זה רק מפני ציווי ה' על תפקידו של האדם לחיות בתוך עולם הזה הגשמי ודוקא בו לפעול ולעשות את העולם דירה לה'.
איך מסתדרים עם דרישה כזו בלתי אפשרית הנושאת בתוכה שני הפכים? מצד אחד על היהודי להשתוקק לצאת מהגוף ולהידבק בה', ומצד שני עליו דוקא להימצא בעולם הזה ולא לצאת מהגוף, ודוקא כאן לעשות את שליחותו בעולם הזה?
אלא התשובה היא שכל עוד האדם נמצא בהגדרות של המציאות שלו אכן הדבר אינו אפשרי להיות בו בזמן בשני תנועות הפכיות זו מזו. אבל כאשר האדם מתמסר לגמרי לרצונו של הקב"ה אז אין לו רצון משל עצמו אלא כל רצונו הוא לעשות את רצון ה', וכיון שהקב"ה נושא הפכים לכן יש גם בכוחו של כל יהודי לשאת את שני הרצונות המנוגדים הללו.
יהי רצון שכל אחד מאיתנו יזכה למלא ולקיים את שליחותו בעולם, והעיקר שפעולות אלו יחישו את ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
(מעובד לפי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש)
הרב פינחס מוזגורשוילי הי"ו מלוד.
