פרשת דברים
בספר תורת העולה לרמ"א מובא שבשעה שראה ירמיה הנביא את חרבן בית המקדש, נפל על העצים והאבנים ובכה. פגש אותו אפלטון מחכמי יוון ושאלו, "אתה החכם שביהודים, מה בוכה על עצים ואבנים?" ועוד שאלו, מה לך לבכות על העבר, מה שהיה היה. אדם חכם לא בוכה על העבר, אלא בונה את העתיד.
ענה לו ירמיה, אתה הרי פילוסוף גדול, ודאי יש לך שאלות בפילוסופיה. אמר לו אפלטון יש לי שאלות אבל אינני חושב שיש מי שיודע לענות עליהם. אמר לו ירמיה שאל אותן ואשיב לך עליהן. שאל אפלטון וירמיה ענה לו על כל קושיותיו, עד שתמה הפילוסוף אם העומד לפניו הוא אדם או שמא מלאך המלא בחכמה נפלאה.
אמר לו ירמיה "דע לך שכל חכמתי היא מאותם עצים ואבנים", ומה ששאלת מדוע אני בוכה על העבר, לא שאענה לך, כי דבר עמוק מאד ולא תצליח להבינו, רק יהודי יכול להבין את עומק ענין הבכייה על העבר.
הקב"ה "שפך חמתו על עצים ואבנים" – צריך להבין את הביטוי הזה לשפוך חמה על עצים ואבנים. המדרש באיכה מביא על הפסוק בתהילים "מזמור לאסף אלוהים באו גויים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שֹמו את ירושלים לעיים" (תהלים עט, א), שואל המדרש למה אמר בלשון 'מזמור', היה לו לומר קינה או בכי לאסף, וכי בשעה שבית המקדש חרב זו שעת שמחה וזמרה?
אומר המדרש שכך אמרו לאסף, הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל.
ומובא בקדמונים שבאותה שעה שהקב"ה שפך חמתו על העצים והאבנים "שמחו שמחה גדולה". וכן מובא שאחד מהטעמים שקמים אחרי חצות היום ביום ט' באב מלישב בארץ שאז נשרף בית המקדש. והדבר צריך ביאור, וכי זמן חרבן בית המקדש הוא סיבה לשמחה? וכי יש מקום לשמוח על אותם עצים ואבנים שנשרפו? ועוד יש להבין, מדוע נקטו חז"ל בלשון עצים ואבנים, זה לא סתם עצים ואבנים זה בית ה'. היה לו לומר על חרבן בית המקדש ולא עצים ואבנים.
הדבר ידוע שכל דבר חי מורכב משני חלקים – גוף ונפש, והנפש קשורה ומותאמת לגוף. לגוף של האדם יש נפש של אדם. לגוף של בהמה יש נפש של בהמה. אדם הולך על שתיים ומביט כלפי מעלה, כי הוא מתאים לנפש שלו שחוצבה מכסא הכבוד. הבהמה הולכת על ארבע ומביטה כלפי מטה כי שורשה הוא מהאדמה.
התנועות של הגוף הם בעצם תנועות של הנפש. וכענין זה אמרו חז"ל (ברכות דף י.), …"נשמה ממלאה את כל הגוף".
אם מתחברת נפש של בהמה בתוך גוף של אדם, הרי שנעשה האדם מגושם כי הנפש שלו פחותה – נפש של בהמה. אבל אסון גדול יותר אם הנפש של האדם מתחברת בגוף של בהמה.
בספרי הקדמונים – מכונים גוף ונפש, אורות וכלים. הנפש הוא האורות, והגוף הוא הכלי המכיל את אותם אורות, וצריך שיהיה התאמה בין הכלים והאורות. אם הכלי יקבל פחות אורות ממה שהוא מסוגל להכיל הוא יתקיים, אבל להפך אם הגוף יקבל אורות יותר ממה שצריך ומסוגל הכלי – הגוף להכיל, הוא יישבר ויהיה אסון. וזוהי כוונת חז"ל (אבות ג, א), "כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת".
החכמה היא האור, והמעשים הם הפעולות של האדם. אם חכמתו של האדם יותר ממעשיו – האורות יותר גדולים מהכלים, אין חכמתו מתקיימת היא נשברת.
וזה הדבר שהסביר ירמיה לפילוסוף, בזמן שבית הקדש היה קיים היו אורות גדולים ועצומים – בית המקדש השפיע שפע של אור וחכמה, היתה השראה עצומה של קדושה וחכמה וקרבה להקב"ה. אמנם עם ישראל שבאותו דור לא היו ראויים להכיל את אותם אורות גדולים משום שקלקלו את מעשיהם ע"י עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, ושנאת חינם.
מאידך גיסא יהודי שחטא הלך לבית המקדש, הקריב קרבן ונתכפר לו העוון. ביום כיפור חוט השני נהפך ללבן הכל נתכפר.
המצב הזה לא היה יכול היה להמשיך – ולכן נשבר.
הכלים לא הכילו את האורות הגדולים וכמעט עם ישראל עצמו נשבר היינו חס ושלום היה מתכלה. והקב"ה ברוב רחמיו במקום לכלות את עם ישראל המעיט את האור, החריב את בית המקדש ובכך ניצלו ע"י מכליון.
לכן מצד אחד היתה כאן שמחה גדולה. עם ישראל ניצל, הקב"ה ברוב רחמיו המעיט את האור, והכלים יכולים להמשיך ולהתקיים. אבל מאידך כמה גדול הצער על אותם "עצים ואבנים", על כל שפע האור והחכמה, שפע הקדושה, קירבת ה' יתברך, השראת השכינה שנסתלקה מעם ישראל, ועל זה בכה ירמיה בכי תמרורים.
האור והכלים בדורנו – בשיר השירים נאמר "דודי ירד לגנו לערגות הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים" (שיר השירים ו, ב). אומר המדרש, דודי – זה הקב"ה. ללקוט שושנים – לסלק את הצדיקים בישראל. ואין זו סתם מליצה אלא זו האמת שהקב"ה לוקח את הטובים בעם ישראל – כדי להציל את עם ישראל. כי כאשר יש צדיקים בישראל יש תביעה נוראה על כל עם ישראל כי יש שפע של קדושה ותורה וחכמה ואין הדבר מנוצל כראוי.
הקב"ה צריך להמעיט את האור, ולכן לוקח את הצדיק כמו בזמן בית המקדש שהיה הרבה אור אבל אין מספיק כלים לקבל את האור הגדול, והיה צורך להמעיט את האור ולסלקו.
ידוע טענת העולם מדוע אין לנו היום צדיקים כפעם, דוגמת החפץ חיים, הבן איש חי. אבל צריך לדעת אם היה צדיק כפעם, או שהוא היה מעלה את דורו לגבהים, או שהיה מחריב את כולו, כי אין התאמה בין האורות לכלים. פעם "בעל בית" כותב הרמב"ם עובד ג' שעות ולומד ג' שעות, אבל היום נורא ואיום.
בזוהר מובא שבאלף השישי יפתחו שערי חכמה, אולי הכוונה לטכנולוגיה ומדע, שבימנו היא גאונות עצומה. אבל צריך להיזהר שהכלים – בני האדם, יהיו ראויים לכל האורות והחכמה הזאת. האדם השפל שבשפלים עלול להפסיד את כל האורות והחכמה הזאת, או להשתמש בחכמה הזאת להחריב את העולם.
תשעה באב קרוי מועד – "קרא עלי מועד" (איכה א, טו), מועד זהו פגישה – כמו שהקב"ה אומר למשה "ונועדתי לך שם". כל המועדים זהו זמן של פגישה בין הקב"ה לישראל, בזמן שבית המקדש היה קיים היו עולים לרגל בפסח שבועות וסוכות, והיו מתראים עם השכינה. וגם לאחר החורבן נפגשים כביכול עם השכינה בליל הסדר. בשבועות בבית המדרש, ישנו כמעין מעמד הר סיני. בסוכות יושבים בצילא דמהמנותא.
ומהו המועד של תשעה באב? גם בתשעה באב אנחנו פוגשים את הקב"ה רק בצורה שונה. בפסח – גאולה, שבועות – מתן תורה, סוכות – בצילה של השכינה, ר"ה – דרשו ה' בהמצאו. אבל בתשעה באב לא אנחנו מוצאים את הקב"ה אלא הוא מוצא אותנו.
בירושלים לא מצאו את הקב"ה אבל "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", הם לא בכו על הצרות הפרטיות שלהם אלא על ירושלים. כאשר אדם לא מחפש את הקב"ה הוא מגיע למצב שבו הקב"ה האבא שלנו מוצא אותנו.
מספרים שבשואה, במחנות ההשמדה, סיפרו לקצין הגרמני שישנו יהודי אחד גאה שאינו אוכל מהאוכל הטרף שלנו. כעס הקצין ואמר אני אלמד את היהודים לקח. הלך למחנה ופגש יהודי שבמשך הימים לא היה מקפיד על מאכלות אסורות, אותו קצין הכריח אותו לאכול חזיר, וראה איזה פלא אותו יהודי התעקש לא לגעת ולאכול את החזיר, עד שהרג אותו קצין נאצי ימ"ש – היהודי מסר עצמו על קידוש ה'.
הקב"ה מחפש את היהודי בשעה של אור, בשעה של שפע ושלווה, ואם הוא לא מוצא אותו הוא מניח אותו במחנה ההשמדה, שימסור נפש ותתגלה דבקותו בקב"ה.
זהו המושג של תשעה באב, לכן אסור ללמוד תורה בתשעה באב כי נתמעטו האורות, החכמה התמעטה ולכן היה צריך כביכול בחוסר ברירה להחריב את בית המקדש. אבל יש שמחה מסוימת שבשבירת הכלים – חרבן הבית ניצלו עם ישראל.
עלינו להתאים את החכמה למעשים שלנו, להתקרב אל ה' בזמן השפע ולא ח"ו לבעוט בו, אלא להכיר את ה', להיות מחוברים אליו, וכמובן שמעשינו יהיו תואמים לחכמה, ובזכות זה נזכה לנחמה ולגאולה הקרובה שתחזור ותשרה השכינה בעם ישראל בבחינת "חדש ימינו כקדם".(איכה ה, כא).
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
