פרשת האזינו
פרשת האזינו יש בה ייחודיות ושוני משאר פרשיות התורה בכך שרוב הפרשה כתובה בסגנון של שירה ויתירה מכך בספר התורה עצמו כתובה הפרשה בשני טורים במבנה של שיר.
אחד מהפסוקים המובאים בפרשה הוא: "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו".
וכך מסביר רבינו הזקן באגרת התשובה בספר התניא את הפסוק הנ"ל:
"כי חלק ה' עמו" – הכוונה שלכל יהודי יש בקרבו נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש דהיינו שהיא ממש חלק משם הוי' של הקב"ה. והוא מבאר שם איך ארבע האותיות של שם הוי' מייצגות את עשר הספירות העליונות, ואת העובדה שהספירות נמצאות בכל אחד מאיתנו. ועל ידי זה יוצא שכל אחד מאיתנו הוא בעצם ביטוי של הקב"ה בעולם.
"יעקב חבל נחלתו" הפירוש הוא כיון שהיהודי הוא חלק משמו של הקב"ה, אזי כביכול אנו אוחזים בחבל שבצידו העליון נמצא הקב"ה ובצידו התחתון נמצא האדם. ולכן כשצד אחד אוחז בחבל נמשך יחד איתו גם הצד השני. וכאשר יהודי יורד מדרגת הקדושה שלו וחוטא חלילה כנגד ציווי ה', אזי הוא מושך יחד איתו את החבל, את הקדושה של הקב"ה לתוך החטא שהוא מבצע.
והמשל לזה מאדם הלוקח את ראשו של המלך ומורידו לאסלה מלאה בלכלוך. שזה מעשה עלוב מאוד. וזה מה שנגרם בשעה שהאדם חוטא, רחמנא ליצלן.
בא הזוהר הקדוש ואומר שהמילה "תשובה" היא מלשון תשוב ה'. דהיינו על האות ה' לחזור למקומה. כשיהודי חוטא הוא לוקח את האות ה' משם הוי' של הקב"ה ומוריד אותה לגלות ולעומק הרע. תפקיד התשובה הוא להחזיר את האות ה' למקומה. ולשם כך על היהודי להרגיש צער ממעשה החטא שעשה, שיכאב לו העובדה שנגרמה כתוצאה ממעשה החטא שלו שהוא הוריד את נשמתו לטומאה ולגלות, ולעשות כל מה שהוא יכול להשתחרר מהחטא ובזה הוא גורם להשיב את האות ה' למקומה האמיתי בשמו של הקב"ה – הוי'.
אנו חיים בעולם מלא נסיונות, והרבה מהם נסיונות קשים ביותר, וכל אדם מחפש לעצמו מקור של כוח ועוצמה לעמוד בנסיון.
בדרך כלל כשרוצים למנוע מאדם לחטוא, מדברים איתו על כך שהוא חלילה במעשהו מורד בקב"ה. שיפחד מהעונש שיקבל כתוצאה מהעבירה, ועוד.
ההסבר הנ"ל בא ללמדנו דרך אחרת לגמרי, המניעה מלחטוא אמורה לבוא מתוך האדם עצמו. אומרים ליהודי תשמע, אתה בן של מלך, בקרבך שוכנת נשמה קדושה המחוברת והיא חלק אלוקה ממעל ממש, וחפצה ורצונה של הנשמה והיא מתחננת שהיהודי יעשה זאת, שיקח את כוחותיו והאנרגיה שניחן בה בכישרונותיו ויכולותיו וישתמש בהם לטובת צד הקדושה.
כשאדם חוטא הוא לא יכול לקחת את הנשמה ולהניחה בצד. לכל מקום שהאדם הולך הוא לוקח יחד איתו את הנשמה. במה שהוא שקוע הנשמה שקועה יחד איתו. לכן אומרים לאדם איך אתה יכול להוריד את הנשמה יחד איתך למקום כה נמוך ומתועב כשאתה עובר עבירה?
חשיבה בצורה זו גורמת לאדם להתבייש בעצמו וזה לא מסתדר עם הזהות הפנימית שלו.
זה נקרא יראת חטא. שהאדם לא מפחד מדבר חיצוני שייגרם לו בעקבות החטא, אלא הוא מפחד מעצם החטא עצמו, וחש בושה וכאב מעצם המעשה של החטא.
שנזכה לעבוד את הקב"ה מתוך שמחה ולשוב בתשובה שלמה לפניו יתברך.
(מעובד לפי שיחותיו הקדושות של הרבי מליובאויטש)
הרב פנחס מוזגרשוילי הי"ו מלוד
