פרשת 'דברים'
שבת חזון
'אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב'.
וכתב רש"י לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן את כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל.
ואמרו במדרש כל מקום שנא' 'אלה' פוסל את הראשונות 'ואלה' מוסיף על הראשונות, וא"כ יש להבין מה בא כאן הכתוב לפסול? ונראה לבאר ע"פ המדרש ג' נתנבאו בלשון 'איכה' משה ישעיה וירמיה, משה אמר 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם', ישעיה אמר 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם'. א"ר לוי משל למטרוניתא שהיו לה ג' שושבינין וכו' ע"ש.
וכאן רמזו לנו חז"ל על ג' סוגים של תוכחה: א. תוכחה הנא' לפני המעשה ונקראת בלשון העם 'מכת מנע' למניעת מצב קשה אליו עלול העם להגיע אם לא ישוב בתשובה שלימה. ב. תוכחה הנא' בעת ההתרחשות בשעה שהעם כבר מצוי בעיצומה של ההידרדרות, ומטרתה להזהירם על תוצאות אלו החמורות, שמעשיהם יכולים להוביל את האומה כולה. ג. תוכחה הנא' אחרי שכבר קרה האסון והביאו על עצמן חורבן ותוצאות נוראות שהלכו אחרי ההבל ויהבלו, ואז באה התוכחה.
משה רבינו ראה את ישראל בכבודן ובשלוותם וקודם כניסתן לארץ ועמד והזהירם שילמדו מכל מה שעבר עליהם ועל אבותיהם במשך ארבעים שנה וזו התוכחה מן הסוג הראשון.
ישעיה הנביא הוכיח את עמו על מעשיהם בעת התרחשותם, מעשים של שחיתות וזנות, וביקש שישובו בתשובה שלימה כדי למנוע את החורבן וזו התוכחה מן הסוג השני.
ירמיה הנביא לעומת זה שחזה את החורבן והוא קינן עליו קינה נוראה והוכיח את ישאל על החורבן שהביאו על עצמן במעשיהם הרעים וזו התוכחה מן הזוג השלישי.
ועתה אם נבדוק את כל המקומות שבהם חטאו ישראל נמצא שמשה הוכיחם בגלוי לאחר שכבר חטאו כגון תלונותם על המן והמים ומעשה העגל והמרגלים וכו'. לבד מהתוכחה שבתחילת פרשתינו שהיא היתה קודם כניסתם לארץ ישראל ולפני מיתתו, ולפיכך אומרת כאן התורה 'אלה הדברים אשר דבר משה' ופוסל את הראשונות, משום שבראשונות היתה תוכחה אחר מעשה החטא, ואילו כאן שינה מדרכו ושיטתו והוכיחם ברמז, כדי למונעם שלא יבאו לידי חטא ומשום כבודן של ישראל. וראיתי לרבינו אוה"ח הק' שכתב וז"ל ורמז עוד באומרו 'אל כל ישראל' פי': לא לישראל שהיו נמצאים נגלים שם בדור ההוא לבד היו הדברים, אלא לכל ישראל אשר שם היו ואשר עתידין להיות.
והנה בין כל המאורעות שהזכיר ברמז, מדוע לא נזכר כאן ענין 'מי מריבה' אשר עורר כעס ומכאובים, וכ"ש עה"פ (תהילים לט-יב) 'בתוכחות על עוון יסרת איש', ע"י עוון אחד שהיה ביד משה שהוכיח את בניך וא"ל 'שמעו נא המורים' יסרת אותו והוכחתו אותו, (דברים רבה ה), ולפי מה שנתבאר ש'אלה הדברים' הם רמזי תוכחה שבשעתם נרמזו להם לישראל, ובענין מי מריבה הוכיחם במפורש בגלוי ובהקהל.
ועוד ידוע ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו, וכיון שכעס נסתלקה ממנו השכינה וכ"ש (פסחים סו:) כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ומעצמו אמר ולכן נענש, וז"ש (תהלים קו-לב) 'ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, כי המרו את רוחו ויבטאו בשפתיו', בשפתיו דייקא, ולכן לא הזכיר הענין ב'אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל' כי כאן שכינה היתה מדברת מתוך גרונו אל כל ישראל.
ועוד יש לבאר, המדרש הנ"ל ע"פ הידוע שיש ג' סוגים של גלויות, והאחת קשה מקודמתה, ועליהם נא' ג' פעמים 'פדות' א. 'ושמתי פדות בין עמי ובין עמך' כשישראל נמצאים בגלות אצל אוה"ע ותחת שלטונם. ב. 'פדות שלח לעמו' שישראל בגלות אצל אחיהם הישראלים. ג. 'והרבה עמו פדות' שהאדם נמצא בגלות אצל עצמו.
ומשה היה הראשון שראה אותם בגלותם ובסבלותם אצל אוה"ע ולמרות הכל ראה אותם בכבודן ושלוותן עד הגיעם לדרגות גבוהות, 'עם אשר לו אלהים קרובים אליו' ואמרו רק עם חכם ונבון וגוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ואמר להם 'רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו' וכו', כי לא לכם לחיות ולהסתגר במדבר, אלא צאו עם התורה אל כל העמים כי הוא תורת חיים והיא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.
וגלות השניה קשה מקודמתה כי בגלות בין הגויים קל יותר לחנך את ילדיו ולהיבדל מן הגויים כאשר הם נוכרים ואנו ישראל אולם כאשר כולם בני עם אחד קשה כפלים המלחמה עם אווירת הרחוב הישראלי עם התקשורת ועם העם החדש הישראלי שמנסים ליצור כאן, וכשאתה אומר יהודי זה ששומר שבת והולך לבית הכנסת ולבית המדרש, הם סוחפים איתם מאות אלפי ילדים ובני נוער מבוגרים וזקנים, המחליפים תורת חיים באידיאות של הבל וריק, סדום ועמורה, וגלות זו באה לידי ביטוי ע"י ישעיהו הנביא בהפטרת השבת 'הוי גוי חוטא עם כבד עוון זרע מרעים בנים משחיתים' וכן 'שריך סוררים וחברי גנבים' וכו', ואם כאלה הם מנהיגך ישראל מה יעשה הבן ולא יחטא וז"ש ישעיהו 'ראה אותם בפחזותם'.
וגלות השלישית קשה מכולן היא זו, כשאדם נמצא בגלות אצל יצרו הרע, ואת זאת ראה ירמיהו שירדו ישראל לבירא עמיתקא מבחינה תורנית ומוסרית. ומי שבעיניו תורות אחרות או אידיאות שונות חשובות יותר מן התורה, הרי הוא כופר בעצם החיים כי חיים בלא תורה אינם חיים, וז"ש (נדרים פא.) על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי, שלא ברכו בתורה תחילה.
ובדרך כלל מפטירין ד-ג דפורענותא מתוך הנביא ירמיהו שהוא נביא החורבן, ואילו ב-ז' דנחמתא מפטירין מהנביא ישעיהו, שהוא נביא הנחמה, ודוקא בשבת חזון שהיא שבת לפני תשעה באב, מפטירין בישעיהו שהוא כאמור נביא הנחמה.
ומכאן נלמד שבכל תוכחה אין ענין בעצם התוכחה אלא המטרה היא התכלית ללמוד מוסר ולשנות דרך ולראות בה גם את נקודת האור שהוא נקודת הנחמה והתקוה והאמונה שהיא נותנת כוח ותעצומות לעם.
ולכן אין אומרים תחנון בתשעה באב ולא סליחות משום שנקרא 'מועד' ובו ביום נולד המשיח שיבוא ויגאלנו וז"ש כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל.) כי בתוך האבילות עצמה נמצאת גם השמחה והישועה והנחמה ונזכה במהרה לנחמת ציון וירושלים בב"א.
הרב יעקב בוטראשוילי הי"ו מלוד
